<h1>סמ"ג לאוין סימנים ק"מ—קמ"א</h1>
<h2>דף לג:</h2>
וכן הדין אם הכניסו כף חולבת בתוך קדירה של בשר רותחת או להפך שבכל מה שנכנס מן הכף בקדירה יש לשער שאין לעמוד על הדבר כמה איסור יצא ממנה, אבל מה שלא נכנס בקדירה אין צריך לבטל אפילו היא של מתכת שכשחם מקצתו חם כולו כדאיתא בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ד א') מכל מקום אינו מוליך בליעתו בכולו. והרי יש לך כאן חמשה דינין. הראשון. כף חולבת בת יומא בקדירה של בשר אם יש ששים ממה שתחב מן הכף בקדירה, הקדירה והתבשיל מותרין והכף אסורה מפני שבלועה הוא מבשר ומחלב (בחלב) ואם אין ששים הכל אסור (סה"ת סי' מ"ט). והכלים הללו שאסרנו מותר לתת לתוכן צונן ופירות אף על פי שבלועים מאיסור הנאה שהרי החבית הבלועה מיין נסך אמרינן בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ג ב') שמותר לתת לתוכה שכר, אף על פי שחרס הדרייני שהוא שברי חרסים חדשים הבלועין מיין נסך ואומר שם (ל"ב א') שאסור לסמוך בו כרעי המטה זהו לפי שרוצה בקיומו מפני היין הבלוע בו (ע"פ סה"ת סי' נ"ה) שמפליטין אותו במים ע"י שרייה. הדין השני. כשאין הכף בת יומא הכל מותר הקדירה והתבשיל ואפילו אין [בו] ששים לבטל אבל הכף מ"מ אסורה שהרי בלועה מטעם בשר לכך אסור לתוחבה בקדירה של חלב ואוסרתה ואף בדיעבד בתוך מעת לעת, וגם בקדירה של בשר אסור לתוחבה לכתחילה, שיש בה איסור אף על פי שאינה בת יומא שגזרו חכמים פן יבא להקל בבת יומא, ואין סברא לומר שנגעלה כשנתחבה בקדירה של בשר ופלטה החלב (ע"פ סה"ת סי' מ"ט). הדין השלישי. שצריך החכם לחקור ולדרוש אם משנתחבה הכף בקדירה נתנו מים בקדירה דאין מצטרף לששים המים ששמו אחר כך (ע"פ סה"ת סי' ע"ד). הדין הרביעי. אם נשפכו המים שבקדירה והדבר עומד בספק אם היה ששים אם לאו, לדברי רבינו שלמה שאומר (חולין צ"ח ב' ד"ה לטעם) טעם כעיקר מדברי סופרים דנין בספיקה זו להקל, ולדברי רבינו יעקב שאומר (שם תד"ה רבא) טעם כעיקר מן התורה דנין בספיקה זו להחמיר. אפס אדם שאינו בקי לשער זה אינו קרוי ספיקה (ע"פ סה"ת סי' מ"ט ע"ש). הדין החמישי. כתוב בספר התרומה (סי' ע"ה והובא בע"ז ע"ו א' תד"ה בת), כשהחכם בא להתיר תבשיל המבושל בכלי אוסר על ידי שהקדירה אינה בת יומא או פעמים שכבר עבר שבוע, צריך לחקור אם בכלי הוחמו בו מים בתוך מעת לעת שעשו בו האיסור, שכך שוין המים לבדם כמו האיסור עצמו שכל המים נעשו נבילה מאחר שלא היה בהן ששים לבטל פליטת האיסור שבכל הקדירה יש לשער וחזרו ונבלעו, אמנם אם לא נשתמש בתוך הקדירה כי אם דבר היתר כגון בשר היתר ואחר מעת לעת בשלו בו חלב ובנתים נתנו מים חמין בקדירה (זה) אין החמין אוסרים הקדירה להחשיבה לחלב הבא אחרי כן כבת יומא.
<h2>דף לט.</h2>
עוד גרסינן בפרק כל הבשר (חולין קי"א ב') צנון שחתכו בסכין שחתך בו בשר רותח אסור לאכלו בכותח, לפי שמתוך חריפות הצנון ודוחק הסכין בולע יותר מדגים הרותחין, ועוד שפעמים שיש על הסכין שמנונית קרוש ואינו ניכר וכשחותך הצנון הרי הוא נותן טעם הבא מן הממש אבל סתם קערה רגילין לקנח משומן הקרוש שעליה מחמת מיאוס (קי"ב א' רש"י ד"ה קישות), וצריך להזהר כמו כן בשומים ובצלים החריפים (ע"פ תד"ה אגב), וכתב רבינו ברוך (סה"ת סי' ס') שיכול להיות שנדמה אותם לקורט של חלתית שנפסק בסכין של גוים דאגב חורפא מחליא ליה והוי לשבח (ע"ז ל"ט א'), אמנם אף לפי דבריו בד"א שחתכו בו הבצלים דק דק כדרך שעושין לקדירה אבל לא חתכו כ"א מצד אחד אף על פי שאין די בגריד לבי פסקיה מ"מ יחתוך מקומו בעומק ודיו, ואם אירע הדבר שחתכו בצלים ושומים [חריפין] בסכין חולבת בת יומא ונתנו בקדירה די בששים מן הבליעה לבד (שם קי"ב א' תד"ה אגב) כי אין לומר בבליעת היתר חתיכה עצמה נעשית נבילה. ומחמיר התלמוד (שם) בקלחי(ן) תרדין כמו בצנון, אבל בקשואין אין מצריך כ"א לגרור מקום החתך, ובקלחי לפת מיקל לגמרי לפי שהלפת מתוק ואין טעם שומן ניכר בו (רש"י), ועוד מיקל אם חתך חתך אחד של לפת וחתך אחד של תרדין וכן תמיד לפי שמתיקות הלפת מבטל טעם השמנונית מן הסכין ואין התרדין מקבלין טעם הימנו.
<h2>דף נ.</h2>
ואסור להעלות בשר עם הגבינה על השלחן אפילו בשר עוף כדברי בית הילל (חולין ק"ד ב'), ומפרש שם באיזה שלחן אמרו בשלחן שאוכל עליו אבל שולחן שסודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש, וצורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה (שם ק"ז ב'), שאף על פי שצוננין הן יצטרך בהן הרחקה, רבן שמעון בן גמליאל אומר (שם) שני אכסנאים שנתארחו לפונדק אחד זה בא מן הצפון וזה בא מן הדרום זה בא בחתיכתו וזה בא בגבינתו אוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין, מאחר שאין מכירין זה את זה, ולא אסרו אלא מעין תפיסה אחת, ופירש רבינו שלמה תפיסה אחת מעין כרך אחד, כלומר שמכירין זה את זה ואין שום דבר מפסיק ביניהן, ומנהג הוא [כן] להשים לחם או קנקן להפסיק בין אוכלי בשר לאוכלי גבינה, וכן מוכיח בעבודה זרה בפרק רבי ישמעאל (נ' א') בעניין אבני מרקוליס שקרוי תפיסה אחת שני אבנים ואין שום דבר גבוה מפסיק ביניהם וכשיש דבר גבוה מפסיק בנתים קרוי שתי תפיסות (תד"ה כעין).
<h2>דף סו:</h2>
תניא בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ו ב') פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאוכלו בכותח, ופירש רבינו שלמה (ד"ה אמר) שאין הלכה כן דהא קיימא לן כרבא דאמר במסכת ע"ז (ס"ו ב') גבי ההיא בת תיהא דריחא לאו מילתא היא, פר"ח (שם תד"ה בת) קנה שקוע בפי חבית ומאותו קנה בולט קנה קטן כמין דד ומריח היין דרך אותה דד זה קרוי בת תיהא, ורבינו יעקב (פסחים שם תד"ה אסרה) פוסק שכן הלכה, ומודה רבא בכאן שאסור דריחא דאית ביה פטומא שאני (ע"פ יראים סי' ס"ג). ועוד אומר רבנו יעקב דווקא בתנורים קטנים דנפיש טעם פטומייהו, שהתנורים שבימי חכמים קטנים היו אבל בתנורים גדולין כעין שלנו מותר לאפות פת עם צלי שיש שם אויר גדול (תו' שם), וכן כתב הר"ר אליעזר ממיץ (יראים שם) מפי רבינו יעקב. עוד אומר שם דג שנצלה עם בשר אסור לאוכלו בכותח, רב אשי אמר אפילו במילחא נמי לא דקשי לריחא ולדבר אחר.
<h2>דף עד.</h2>
תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה לקח ספיקו אסור (חולין צ"ה א') שכל איסור הקבוע בין היתר נדון כמחצה על מחצה. ושני ענייני קבוע הן הקבוע הזה שהאיסור מבורר מקומו מן התורה, ויש עוד קבוע מדברי סופרים, איסור והיתר המעורבים יחד כגון שור הנסקל שנתערב מחיים עם שאר שוורים וחטאת המתה שנתערב[ה] עם שאר חטאות שמן התורה בטלה ברוב ואמרינן בזבחים בפרק התערובת (ע"ג א') שבעלי חיים חשובין ואינן בטילין וקורהו לשם קבוע (ע"ש תד"ה ספקו, ופסחים ט' ב' תד"ה היינו), וכן כל דבר שיש לו מתירין כגון ביצה שנולד[ה] ביום טוב שיש לה היתר אחר יום טוב שאומרים חכמים (ביצה ג' ב') שאפילו באלף כמותה אינה בטילה וכן תניא בפרק הנודר מן הירק (נדרים נ"ח א') כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש לא נתנו בו חכמים שיעור וגרסינן בירושלמי דנדרים (פ"ו ה"ד) בד"א במינו אבל שלא במינו בנותן טעם, ובסוף ביצה (ל"ט א') שאומר לעניין תחומים שמים ומלח אינן בטלין בעיסה מפני שיש להם מתירין לשם המים והמלח שהעיסה נעשית מהן נחשבין מן העיסה (תד"ה משום), וכן יין נסך (ע"ז ע"ד א') וחתיכה הראויה להתכבד (חולין ק' א') ובריה שלימה (שם) ודבר שבמניין בעודו שלם (ערלה פ"ג מ"ז—ח') כל אלה אינן בטלין וחשובין קבוע מדרבנן. וכן כתב מורי בשם ר"י שמפורש בירושלמי דמסכת שביעית פרק שלשה ארצות (ה"ג) דקתני התם זה הכלל שהיה רבי שמעון אומר משום רבי יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו לו חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם ודבר שאין לו מתירין בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם, והגירסא כך היא נכונה מדפריך עלה דהא מילתא בירושלמי, והרי שביעית דאין לה מתירין ולא נתנו לה חכמים שיעור דתנן במסכת שביעית (פ"ז מ"ז) דשביעית אסורה בכל שהו במינו ושלא במינו בנותן טעם (עי' ר"ש שביעית פ"ו מ"ג).
שנינו בפרק גיד הנשה (חולין צ"ו ב') גיד הנשה שנתערב עם שאר הגידין כולן אסורין, ומקשה התלמוד (שם צ"ט ב') וליבטיל ברובה, פירוש שמין במינו בדבר יבש בטל ברוב אפילו מדברי סופרים לכל הפחות לשני בני אדם, אבל לאדם אחד שיאכל בודאי האיסור יש להחמיר (ע"פ תד"ה בריה ע"ש), ומשני שאני (ה)גיד דבריה הוא, וכן חתיכה של נבילה ושל דג טמא שנתערבה עם שאר חתיכות אינה בטילה ומקשה התלמוד (ק' א') וליבטיל ברובא ומתרץ שאני (ה)חתיכה הואיל וראויה להתכבד לפני האורחין, פירוש (ע"פ תד"ה שאני) אם תתבטל (יהא) [תהיה] ראויה להתכבד לפני האורחין אפילו ישראל[ים] ואין הטעם מפני שעד שלא נתערבו ראויה להתכבד לפני האורחין גוים שהרי חתיכת בשר בחלב שאסורה בהנאה ואין רשאי ליתנה לגוים שנינו בפרק אחרון של מסכת ע"ז (ע"ד א') שאינה בטילה ואין יכול להיות שם הטעם אלא מפני שאם תתבטל תהא ראויה להתכבד לפני האורחין אפילו ישראל, ומזה הטעם עצמו שנינו בפרק הערל (יבמות פ"א ב') בברייתא שחתיכת חטאת טהורה שנתערבה בחתיכות חולין שאינה בטילה אבל חתיכת חטאת טמאה שנתערבה עם שאר חתיכות של חטאת טהורה אומר לשם שהיא בטלה, שאין זה קרוי ראוי להתכבד כיון שאסורה לזרים ולנשים ואינה ראויה אלא לזכרי כהונה אפילו כש[נ]תבטל (ע"פ סה"ת סי' נ'), בד"א בבריה ודבר שבמניין ודבר הראוי להתכבד שאסורין מחמת עצמן אבל נאסרו מחמת בליעת איסור אין זה הדין עליהם ובטלין ברוב, וחתיכת בשר בחלב חשובה כאיסורא מחמת עצמו הואיל וכל אחד בפני עצמו של היתר ובהתבשלם יחד נאסרין (ע"פ סה"ת שם).
<h2>דף עו.</h2>
וכן הדין אם הכניסו כף חולבת בתוך קדירה של בשר רותחת או להפך שבכל מה שנכנס מן הכף בקדירה יש לשער שאין לעמוד על הדבר כמה איסור יצא ממנה, אבל מה שלא נכנס בקדירה אין צריך לבטל אפילו היא של מתכת שכשחם מקצתו חם כולו כדאיתא בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ד א') מכל מקום אינו מוליך בליעתו בכולו. והרי יש לך כאן חמשה דינין. הראשון. כף חולבת בת יומא בקדירה של בשר אם יש ששים ממה שתחב מן הכף בקדירה, הקדירה והתבשיל מותרין והכף אסורה מפני שבלועה הוא מבשר ומחלב (בחלב) ואם אין ששים הכל אסור (סה"ת סי' מ"ט). והכלים הללו שאסרנו מותר לתת לתוכן צונן ופירות אף על פי שבלועים מאיסור הנאה שהרי החבית הבלועה מיין נסך אמרינן בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ג ב') שמותר לתת לתוכה שכר, אף על פי שחרס הדרייני שהוא שברי חרסים חדשים הבלועין מיין נסך ואומר שם (ל"ב א') שאסור לסמוך בו כרעי המטה זהו לפי שרוצה בקיומו מפני היין הבלוע בו (ע"פ סה"ת סי' נ"ה) שמפליטין אותו במים ע"י שרייה. הדין השני. כשאין הכף בת יומא הכל מותר הקדירה והתבשיל ואפילו אין [בו] ששים לבטל אבל הכף מ"מ אסורה שהרי בלועה מטעם בשר לכך אסור לתוחבה בקדירה של חלב ואוסרתה ואף בדיעבד בתוך מעת לעת, וגם בקדירה של בשר אסור לתוחבה לכתחילה, שיש בה איסור אף על פי שאינה בת יומא שגזרו חכמים פן יבא להקל בבת יומא, ואין סברא לומר שנגעלה כשנתחבה בקדירה של בשר ופלטה החלב (ע"פ סה"ת סי' מ"ט). הדין השלישי. שצריך החכם לחקור ולדרוש אם משנתחבה הכף בקדירה נתנו מים בקדירה דאין מצטרף לששים המים ששמו אחר כך (ע"פ סה"ת סי' ע"ד). הדין הרביעי. אם נשפכו המים שבקדירה והדבר עומד בספק אם היה ששים אם לאו, לדברי רבינו שלמה שאומר (חולין צ"ח ב' ד"ה לטעם) טעם כעיקר מדברי סופרים דנין בספיקה זו להקל, ולדברי רבינו יעקב שאומר (שם תד"ה רבא) טעם כעיקר מן התורה דנין בספיקה זו להחמיר. אפס אדם שאינו בקי לשער זה אינו קרוי ספיקה (ע"פ סה"ת סי' מ"ט ע"ש). הדין החמישי. כתוב בספר התרומה (סי' ע"ה והובא בע"ז ע"ו א' תד"ה בת), כשהחכם בא להתיר תבשיל המבושל בכלי אוסר על ידי שהקדירה אינה בת יומא או פעמים שכבר עבר שבוע, צריך לחקור אם בכלי הוחמו בו מים בתוך מעת לעת שעשו בו האיסור, שכך שוין המים לבדם כמו האיסור עצמו שכל המים נעשו נבילה מאחר שלא היה בהן ששים לבטל פליטת האיסור שבכל הקדירה יש לשער וחזרו ונבלעו, אמנם אם לא נשתמש בתוך הקדירה כי אם דבר היתר כגון בשר היתר ואחר מעת לעת בשלו בו חלב ובנתים נתנו מים חמין בקדירה (זה) אין החמין אוסרים הקדירה להחשיבה לחלב הבא אחרי כן כבת יומא.
גרסינן בפרק כל הבשר (חולין קי"א ב') אמר חזקיה משמיה דאביי הלכה דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, פירוש דגים רותחין שעלו מן הצלי לתוך הקערה שאכלו בה בשר רותח מותרים הדגים לאוכלן בכותח שיש בה חלב לפי שנותן טעם בר נותן טעם הוא, שהבשר נותן טעם בקערה והקערה בדגים ועדיין שני טעמים הללו של היתר, וכ"ש נתבשלו במחבת שיש כאן שלשה טעמים של היתר, הבשר נ"ט במחבת והמחבת במים והמים בדגים, ואף על פי שהדגים נוגעין קצת במחבת מ"מ רוב הטעם נפלט במים (ע"פ סה"ת סי' ס"א ע"ש). וקערות מקונחות שמשתמשין בהן בשר שהודחו במחבת שמשתמשין בה חלב ושניהן בני יומן אם המחבת על האש הכל אסור ואין דומה כלל לדגים שעלו בקערה [של בשר] שלשם כשהטעם השני של בשר בדגים עדיין הכל היתר ואותו טעם שני נכנס בכותח אבל בכאן מיד כשהטעם שני של בשר ושל חלב נכנס במים מיד נאסרין המים וחוזרין ואוסרין הקערות והמחבת, אבל אם המחבת אינה בת יומא אינה אוסרת שום דבר והרי היא כמו שאינה ולא עוד אלא שאין נאסרת לבשל בה חלב שהרי יש כאן שלשה נותני טעמים של היתר, מן הבשר בקערה ומשם למים ומן המים למחבת ועדיין היתר הוא כיון שאינה בת יומא, אפס דגים שצלאן בשפוד שצלו בו בשר שמא יש להחמיר בהן יותר מדגים שעלו בקערה, ומה שאומר שם במסכת ע"ז (ע"ו א') כל יום ויום נעשה גיעול לחברו ומותר לצלות שלמים של היום בשפוד שצלו בו שלמים אתמול ולא נאמר שממעט באכילת שלמים שהרי נאכלין לשני ימים ולילה אחד ועתה שבלעו שלמים של היום משלמים של אתמול אין נאכלין אלא עד הלילה, וזה לא נאמר ומותרין עד הלילה של מחר, אין ללמוד משם היתר לנצלה שהרי שם הטעם מפני שמין במינו בטל ברוב מן התורה ובכלי המקדש העמידוהו על של תורה, וגם אין להביא ראיה לאסור לנצלה ממה שאומר בפרק כל שעה (פסחים ל' ב') אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור פעם שניה פן יבא לאכול הפת ההוא עם חלב ולשם שני טעמים יש האליה בתנור והתנור בפת, ויש לחלק כי לשם שמנונית בתנור אי איפשר להתקנח יפה והוא נותן טעם הבא מן הממש ולכך אסור (עי' תד"ה הלכתא וסה"ת סי' נ"ט—ס"א).
